למעשה, כמעט 1% מכלל האוכלוסייה עשויים לסבול בשלב זה או אחר של חייהם מהפרעת אכילה, ובעיקר מאנורקסיה ובולימיה שהן הנפוצות ביותר. יש להבין כי ההפרעה כרוכה בקושי נפשי גדול, בפגיעה חמורה במערכות הגופניות ובמקרים קיצוניים אף מסתיימת במוות. על כן, חשוב לדעת לזהות את סימניהן ולפנות לטיפול הולם, שעשוי להיות פסיכולוגי או לכלול גם אשפוז במצבים חמורים של סכנות בריאות.
על אף שהתסמינים עשויים להשתנות מאדם לאדם ולהופיע בדרגות חומרה שונות, נהוג לחלק את הפרעות האכילה לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון מכונה אנורקסיה נרבוזה, ומאופיין באיבוד משמעותי של משקל עקב אכילה מועטה מאוד או אימונים אינטנסיביים. כתוצאה מכך נוצר לבסוף מצב של תת משקל העשוי בהחלט להוות סכנת בריאות, בעוד החולה נוטה להכחיש את בעייתו אף אם מראהו הצנום ברור למדי. יתר על כן, גם כשמכיר החולה בבעיה קשה מאוד לשנות את המצב מאחר שההרגלים שסיגל לעצמו נועדו להעניק לו מטרות חשובות, כמו שליטה על חייו ורגשותיו או הגעה לדימוי עצמי-גופני אידיאלי. על כן, השינוי מעורר פחד גדול והתנגדות עזה. הסוג השני של הפרעות האכילה מכונה בולימיה נרבוזה, ומאופיין בבולמוסי אכילה חסרי שליטה המלווים לאחר מכן בהקאות, צום ממושך, אימונים אינטנסיביים או שימוש בתרופות משלשלות. בולמוס האכילה עצמו פוגע בצורה קשה במערכת העיכול, וגם ההיפטרות הקיצונית מקלוריות שמובילה לשינויים תדירים במשקל פוגעת בלב, במחזור החודשי ובמערכות גופניות רבות. יש לציין כי מלבד ההפרעות הללו קיימים עוד סיווגים פחות נפוצים, כדוגמת הפרעה לא מוגדרת המערבת מספר תסמינים, והפרעת אכילה כפייתית המאופיינת לרוב בבולמוסים ללא היטהרות מקלוריות.
ישנם מספר קריטריונים שלפיהם ניתן לדעת אם מישהו מבני המשפחה סובל מהפרעת אכילה, אך בכל מקרה מומלץ לפנות לייעוץ רפואי או פסיכולוגי אם מתעורר חשד. הסימן הראשון הוא משקל גוף המצוי מתחת ל- 19 BMI. זהו מדד בינלאומי הבוחן את היחס שבין הגובה למשקל תקין, וניתן לחשבו בקלות בעזרת מחשבון BMI המצוי באתר זה. כמו כן, אנשים שאובחנו בעבר כלוקים בהפרעות אלו ו/או ביצעו היטהרויות מקלוריות בדרכים שונות מצויים בסיכון גבוה. מעבר לכך, קיימים לא מעט סימנים מוקדמים להתפתחות ההפרעות, ביניהם שינויים קיצוניים ותכופים במשקל, מחשבות רבות ומטרידות הקשורות לאוכל ולדימוי הגוף, התעלמות מתחושת רעב, עיסוק אינטנסיבי יחסית בספורט, והגבלה חריפה יחסית של צריכת הקלוריות היומית. יש לציין כי כל סימן בפני עצמו אינו מצביע בהכרח על התפתחות הפרעת אכילה, אך הצטברות של מספר תסמינים בהחלט צריכה להדליק נורת אזהרה.
ראשית, חשוב להדגיש כי הפרעות אכילה נחשבות קשות יחסית לטיפול, הן משום התפקיד המרכזי של ההפרעה בחיי האדם, והן משום ההתנגדות וההכחשה הגורפת של הבעיה. למעשה, ללא התגייסות מצד המטופל קשה מאוד לחולל שינוי, ועל כן השלב הראשון בכל טיפול יתמקד בהכרה ובהבנה שיש בעיה. מאחר שמדובר בהפרעות בעלות מקור נפשי מובהק, הטיפול המרכזי בהן יהיה פסיכולוגי, ולרוב יכלול התערבויות המשלבות בין המישור הקוגניטיבי-התנהגותי למישור הרגשי. לדוגמא, המטופל עשוי ליטול חלק בפגישות קבוצתיות או פרטניות, לקבל מידע על הרגלי אכילה בריאים, לנהל יומן המתעד את תזונתו ופעילויות הקשורות לאכילה, ולמצוא תחליפים ראויים לשיפור הביטחון והדימוי העצמי. יש לציין כי בקופות החולים ובמרפאות לבריאות הנפש קיימות יחידות המתמחות בטיפול בהפרעות אכילה. עובדים בהן מטפלים מתחומי רפואה שונים שהינם בעלי ניסיון רב, כולל רופאים העשויים להורות על אשפוז והזנה בכפייה במקרים חמורים. כאמור, מומלץ לפנות לייעוץ אם מישהו מבני המשפחה מראה את הסימנים שלעיל, ויפה שעה אחת קודם.