מצד אחד, בשנים האחרונות חלו מספר שינויים לטובה בסטיגמות שמלוות את פגועי הנפש, וכיום הפרעות כמו חרדה, דיכאון או מאניה דיפרסיה אינן מלוות בתפיסות מוקדמות נוקשות כבימים עברו. מצד שני, הסטיגמות עדיין קיימות באופן חזק בחלקים נרחבים של האוכלוסייה, ובפרט הדבר נכון לגבי בעיות הנחשבות "אקזוטיות" יותר כמו הסכיזופרניה. זאת, למרות ששיעור המחלה באוכלוסייה עומד על בין אחוז לשניים, כלומר אחד עד שניים מכל מאה אנשים.
הסטיגמות ניכרות למעשה בכל מישורי החיים. כך לדוגמא, אדם הלוקה בסכיזופרניה בוודאי לא יזכה ליחס שוויוני בעת ראיונות עבודה מול מועמדים אחרים. למעשה, פעמים רבות הוא ייאלץ להסתיר את מחלתו. כמו כן, הוא בוודאי לא יספר כי הוא נוטל תרופות אנטי פסיכוטיות, דבר העלול ליצור רושם שלילי ומוטה בקרב המראיין והמעסיק. הקושי מתבטא גם במישור החברתי, שכן אנשים רבים עדיין נרתעים מיחסים עם "סכיזופרנים" ויש תפיסות בלתי נכונות לגבי המחלה כאילו היא הופכת את האדם לאלים ומסוכן. לעיתים הסטיגמות מופיעות גם במשפחתו הקרובה של האדם, המסתכלת עליו כעל כשלון או "כבשה שחורה" שצריך להסתיר מעין.
כל אלו מצטרפים כמובן אל הקשיים האישיים שעימם החולה מתמודד ועובר עם עצמו.
למעשה, אחת המטרות החיובית של הרפורמה בבריאות הנפש, לפחות ברמה ההצהרתית, הייתה לשפר את אותו נושא של סטיגמות. המטרה הייתה להפוך את הטיפולי הנפשיים לנגישים יותר, להעבירם לקופות חולים ולמרפאות סמוכות לבתי החולים, ומכאן לקדם את התפיסה שמחלה נפשית דומה מאוד למחלה גופנית. יחד עם זאת, שנתיים לאחר שיצאה הרפורמה לדרך יש עליה ביקורות לא פשוטות, הנוגעות גם לעניינם של הסכיזופרנים.
יש להבין כי עד החלת הרפורמה יכול היה כל אדם, ללא קשר לאבחנתו וגם ללא אבחנה כלל, להגיע למרפאת בריאות נפש קהילתית ולקבל טיפול. יש הטוענים כי העברת הטיפולים לידי קופות החולים לא הביא לתוצאות המקוות, ושבעניין מעורבים גם שיקולים כלכליים. כלומר, הקופות אינן ממהרות לאשר טיפולים לכל דיכפין והנטייה הבלתי מוצהרת היא להמעיט בטיפולים שאינם רווחיים מבחינת הקופות.
יתר על כן, כעת יש לעבור מסכת בירוקרטית מורכבת יותר כדי לקבל טיפול, צריך להמתין זמן רב בתור, וגם לאחר תחילת הטיפול יש לחדש מעת לעת את הזכאות – עד שזו מסתיימת. אמנם, אנשים הלוקים בסכיזופרניה זכאים לטיפולים עקב אבחנתם, ואינם נאלצים להתמודד עם מכשולים גבוהים כמו פגועי נפש אחרים או הסובלים ממצוקה נפשית ללא אבחנה, אך גם הם צריכים לעבור כעת שלבים בירוקרטים מורכבים יותר. מדובר בהליכים שאינם הולכים יד ביד עם הכוונה הבסיסית שמאחורי טיפול נפשי, שהיא נתינה לזולת, תמיכה ועזרה הדדית
סל הבריאות והביטוחים של קופות החולים אכן דואגים לסבסוד חשוב של הטיפולים התרופתיים והפסיכולוגיים של חולי הסכיזופרניה. יחד עם זאת, אחת הבעיות של אוכלוסיית פגועי הנפש היא היכולת המועטה להתארגן ולהשפיע, בין אם בגלל שמדובר באוכלוסייה מוחלשת מלכתחילה, בין אם בשל הסטיגמות המקשות על מחאות פומביות, ובין אם מסיבות אחרות. הדברים ניכרים בין היתר במימון תרופות לחולים והנתונים מדברים בעד עצמם: אחד מכל חמישה אנשים בישראל סובל מהפרעה נפשית זו או אחרת, אך אם מתבוננים על סל התרופות נראה שמדובר רק באחד מכל שלושת אלפים. המשמעות ברורה: יחסית לחלקם באוכלוסייה מקבלים פגועי הנפש, והסכיזופרנים ביניהם, מימון נמוך מאוד לתרופות וטיפולים.
מדובר בבעיה מהותית שכן רבים מהם פונים לטיפולים פרטיים, עקב המצב במערך הבריאות הציבורי, ורבים מהם מעוניינים ליטול תרופות מתקדמות ויעילות יותר – שעדיין לא נכנסו לסל. כך נוצר מצב שבו החולים ומשפחותיהם נאלצים בנוסף לכל להתמודד גם עם הקושי הכלכלי של מימון הטיפולים, או לוותר ולהסתפק בטיפולים פחות איכותיים שקיימים בסל הבריאות.