מצד אחד, ישנה הורים שמתחילים להתייחס ברצינות להפרעת הקשב והריכוז של ילדם רק כאשר אין ברירה. מצד שני, כאשר כבר מתייחסים אל ההפרעה נוטים לייחס לה הרבה דרמה, חשיבות ומשמעות. מה שיש להבין הוא שהילד קולט את התייחסותם של ההורים, מפנים אותה ומכאן משליך אותה על עצמו. כך למשל, אם ההורים מתייחסים להפרעה כאל טרגדיה נוראית או מחלה שחייבים להחלים ממנה, הרי שהילד תופס את עצמו כפגום, חולה, מסכן ויוצא דופן. לכן מאוד חשוב לשמור על התייחסות הולמת ועניינית המבינה את המונח "הפרעה" כמשהו שמפריע לילד ולא כהפרעה לסדרי עולם.
כמובן שלא מומלץ לנקוט בגישה הפוכה, כלומר גישה שמכחישה את הבעיה. למעשה, הורים רבים השואפים לתמוך בילדם ולחזק אותו, משדרים לו שאין כל בעיה אלא להיפך: הדברים פשוט מושלמים! הבעיה היא כמובן שהתעלמות אינה תורמת למציאת דרכים להתמודדות עם קשיים חברתיים, לימודיים ואחרים.
ADHD היא אחת ההפרעות הנחקרות ביותר והמטופלת ביותר בשנים האחרונות. עקב כך קיים הרבה מאוד ידע בקרב חוקרים ומטפלים כאחד. אומנם עדיין לא ידוע בדיוק המנגנון הביולוגי שמאחורי ההפרעה, אך בהחלט קיימות דרכים תרופתיות ולא תרופתיות להתמודד עימה. למרבה הצער, פעמים רבות ילדים עם הפרעת קשב וריכוז הופכים להיות "הכבשה השחורה" של המשפחה, ואליהם מתנקזות בעיות של התא המשפחתי בכללותו (למשל בעיות בזוגיות או בעיות עם אחים אחרים). פנייה לטיפול מקצועי משמעה הכרה בבעיה ומוכנות להעלות אותה למודעות וללמוד עליה. מדובר בתהליך שאליו שותפים גם ההורים, במהלכו לומדים להבדיל בין קשיי הילד שנראים כאילו הם משתלטים על הזמן ועל המשפחה, ובין בעיות אחרות בין ההורים לבין האחים.
וכמובן, במוקד התהליך הטיפולי עומד הילד ונלמדות דרכי התנהלות מועילות ונכונות עימו, כמו למשל עבודה על דחיית סיפוקים, מתן פידבק חיובי מיידי וכדומה. מעבר לכך, בטיפול ניתן לקבל מידע עדכני ונכון אודות ההפרעה מתוך גוף הידע העצום שכבר נצבר. חשוב לציין שבמרכזי בריאות נפש מתקיימות קבוצות להורים עם ילדים הלוקים בהפרעת קשב וריכוז, ושבקבוצות אלה מקבלים תמיכה ותובנות מהורים המתמודדים עם קשיים דומים.
ישנם הורים שמאוד מתאמצים "לתקן" את ילדיהם ולהפוך אותם לילדים שהם היו "אמורים" להיות. ניסיונות אלה מובילים כמעט תמיד למפח נפש ולתחושות קשות מצד הילד. לעומת זאת, גישה נכונה יותר מכירה בהפרעת קשב וריכוז כתכונה של הילד הדומה למדי לתכונות אופי אחרות, שעימה הילד יצטרך ללמוד לחיות ולהפיק את המיטב, וכמוהו גם הוריו. אין בכך לומר כמובן שלא צריך לעבוד על מה שאפשר. רק שבמקום לעבוד על כל ההיבטים בהתנהלותו של הילד יש לעבוד שלב אחרי שלב, על התנהגות מסוימת או קושי ספציפי שמצד אחד מפריעים לילד ולסביבתו, ומצד שני העבודה על הנושא מצויה במסגרת כוחותיו.