X
פתח תפריט ניווט ראשי
מצאו אותנו בפייסבוק:
מדור משפחה וזוגיות
ד"ר דוד וינדהולץ הינו PHD בפסיכולוגיה חברתית עם התמחות בתקשורת לא אלימה ואינטליגנציה רגשית. במקביל לעבודתו בקליניקה לטיפול אישי-זוגי-משפחתי, מרצה ומנחה סדנאות להתמודדות עם מצבי לחץ, פיתוח אינטליגנציה רגשית, תהליכי קבלת החלטות, התמודדות עם פחדים וכעסים, וקבוצות תמיכה לחולים קשים ומשפחותיהם. כמו כן, ד"ר וינדהולץ ייסד עמותה הפועלת במערכות החינוך הבלתי פורמאלי עם נוער וילדים למען אמפתיה, חיזוק הדימוי העצמי, תקשורת לא אלימה והכרת האחר. ד"ר וינדהולץ הוא מפתח גישת LST - Life Space Training לפי גישת פסיכולוגיה חיוביות ולאור יותר משני עשורים של ניסיון בטיפול, העברת קורסים וסדנאות, מנהל את פורום משפחה וזוגיות בפורטל ועונה בו על שאלות הגולשים.
מ- 8:00 עד 13:00 ילדינו מופקדים במערכת חינוך. בזמן הזה המערכת צריכה להתמודד עם מספר משתנים. מצד אחד, ההתפתחות המדעית-טכנולוגית דורשת מערכת חינוך מתקדמת כדי לחנך דור חדש שיוכל להשתלב במערכות מתקדמות ביותר בתחום המחשב, ההיי-טק, הביו-הנדסה וכדומה. מערכת כזו דורשת יכולת להשתלב בעולם הגלובלי, לרבות ברמת המקצועות העיוניים כמו בשפות ובעיקר באנגלית.
מצד שני, הפלורליזם החברתי, הדתי והאתני דורש מערכת מגוונת בה יוכלו כל אחד ואחת לבנות את הזהות החברתית, הדתית והאתנית של עצמם. טבעי ביותר שכל מגזר ירצה מערכת משלו, העונה על הצרכים והזהות המגזרית של עצמה.
מערכת החינוך הפורמאלי בארץ עוברת שינויים משמעותיים לקראת העתיד והדרישות שציינתי כאן. היא מתקדמת לתשובות לגבי ההתפתחות המדעית-טכנולוגית והמקצועית. אבל, בשנים האחרונות, המערכת מתרחקת מהתחומים הערכיים של דמוקרטיה, סובלנות, זהות מגדרית ומגזרית ותכנים אומנותיים, אסתטיים ורגשיים.
ישנה עוד מערכת, החינוך הבלתי פורמאלי, שמעסיקה את ילדינו בין שעה לשעתיים ביום במקרה הטוב, כגון חוגים ותנועות נוער. זו מערכת שהילדים יכולים למצוא בה הפוגה מהלימודים והנאה בתחביב אהוב עליהם, וגם מסגרת חברתית פתוחה יותר.
ביתר הזמן ישנם הרחוב, הטלוויזיה, האינטרנט והמשחקים הווירטואליים. מעט מאוד ילדים מועסקים בפעילות לא וירטואלית לבדם או עם ההורים. מערכות אלו "מחנכות" לצרכנות, תחרותיות ובהרבה מקרים לאלימות.
הצד השלישי, שצריך להשלים את התפתחות המדעית-טכנולוגית המבטאת יכולות שכלתניות, דורש איזון רגשי ואנושי כדי להתמודד עם החיים היומיומיים ומורכבותם מההיבט האישי-חברתי. בנוסף, עליו להשלים את חיפוש הזהות הייחודית ולכן הוא דורש יכולת לקבלת השונה ולמצוא מכנה משותף בין כל המגזרים. זאת כדי שלא ליצור חברה מגדרית, בה כל מגזר חי בתוך גטו משלו. האיזון בין הזהות המגזרית לזהות הקולקטיבית-לאומית פירושו שלכל אחד ואחת הזכות להגדיר את זהותו האישית, הקהילתית, הדתית והלאומית.
כעת, אם נשאל את ההורים כמה זמן ושל מי האחריות המרכזית לחינוך הילדים, רובם יענו שההורים עצמם הם האחראים המרכזיים, המשפיעים ביותר. אבל, אם ניקח בחשבון ש- 30-40% מהמשפחות כיום הן משפחות פרודות (גירושים), ושהיום ברוב הזוגות הצעירים עד גיל 40 שני בני הזוג עובדים, הרי שהזמן שהורה מקדיש ביום לחינוך ילדיו שואף לאפס. בארה"ב הורה נמצא בממוצע ביחד עם ילדיו 4 – 15 (ארבע עד חמש עשרה) דקות ביום. למעשה, ההורים העבירו את האחריות למערכת החינוך, מצפים שהמדינה תענה על הצרכים האלו ורואים את עצמם משוחררים מתפקיד זה, לפעמים עם הרבה רגשי אשמה. אבל, המדינה מחזירה את האחריות להורים ומדגישה שתפקיד המשפחה הוא מרכזי.
בתהליך הזה, הילד והילדה נופלים בין הכיסאות. ואז, מחוסר זמן וכפתרון כדי לנקות את המצפון של ההורים המציאו את המושג של זמן איכות לעומת זמן כמות.
הורים יקרים, מצטער להודיע לכם שאין זמן איכות בלי זמן כמות. הראשון הוא הכרחי אבל לא מספיק. אפשר לבלות הרבה זמן עם הילדים בלי איכות, אבל אי אפשר לבלות איכות בלי הרבה זמן. שאלת המיליון היא: מהו הזמן המינימאלי כדי שיהיה אפשר ליצור זמן איכות?
הדור החדש של זוגות והורים, ואני יודע כמה קשים החיים שלהם, צריכים להחליט מהו החזון לחיים שלהם. הם חייבים לעצור ולשאול את עצמם לאן הם רוצים להגיע, איך הם רואים את עצמם כזוג, כהורים, ובטוח גם כיחידים.
הדור הזה חייב להפסיק להאשים את החיים המודרניים ואת החברה התובענית, כאילו שהם קורבנות של המערכת ולא אלו שקובעים כללי המשחק. הדור הזה חייב לקחת בידיים את החיים!!!
אבל איך עושים את זה? ברור שיש ויתורים בדרך. ברור שיש אמיתות שחייבות ליפול. ברור שיש שינוי כיוון. כמה לשנות? כל אחד ואחת על פי רצונו ויכולתו.
במאמר הקודם כתבתי על שדה חיים. זוגות צעירים בתחילת דרכם נמצאים בשלבי בניית החיים הזוגיים, המקצועיים והכלכליים. אפילו עם עזרת הוריהם קשה לבנות את החיים בארץ ובכלל בעולם המודרני. העבודה תובענית ונשאר מעט זמן לזוגיות, להורות ולעצמם. אם ניתן לחברה, לחיים המודרניים וללחצים החברתיים להוביל אותנו הרי שהמסלול קבוע מראש, והמחיר הוא חוסר זמן לעצמנו, לזוגיות ולילדים.
אבל, אם נתפוס את החיים ב"קרניים" ונחליט לאן אנחנו הולכים, יש סיכוי גדול שנצליח. אז מהם הקורבנות שעלינו להעלות על המזבח? לפני כן בואו נראה כמה הנחות שיעזרו לנו לבחור כיוון. זו לא תפיסה פסימית או תבוסתנית. הנתונים שאביא כאן לא נלקחים בחשבון על ידי ההורים ו/או המערכת החינוך, ואם כן, התפישה היא של התייחסות שלילית לעובדות אלו ולא להתייחסות אובייקטיבית ובונה.
כדי שנוכל לעבוד במודל חדש של תפישה חינוכית עלינו להבין את הקונטקסט העכשווי, את השינויים שחלו בסוף המאה הקודמת. שינויים אלו חלו ברמה האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית והאוניברסאלית. שינויים אלו כבר משפיעים על הדור החדש, אבל בקושי משפיעים על המערכת החינוך ועל המחנכים.
לא ניתן להתייחס ליצירת זמן איכות וזמן כמות כשמסתכלים אך ורק על הפרט, על הזוג. השינוי לא מתרחש בתוך ארבעת הקירות של הבית. השינוי חייב להיות הוליסטי ואנו חייבים להבין את הסביבה שלנו, ואז להחליט איך אנחנו רוצים להתמודד עם זה:
1. תוחלת חיים: לילד הנולד בתחילת המאה ה—XXI תהיה תוחלת חיים של 100-120 שנה.
משמעות הדבר שיהיה לנו יותר זמן בחיים לעשות דברים אחרים, חוץ מלעבוד.
2. זמן חופשי: עם תהליכי המחשוב והרובוטיזציה ב- 20 שנים הקרובות, היקף העבודה ירד ל- 20 שעות בשבוע.
משמעות הדבר שיהיה לנו יותר זמן בחיי היומיום להתעסק בפנאי, פעילות התנדבותית וכל דבר שנרצה.
3. מקור מידע: במאה הקודמת ההורה, הדמות הדתית או מורה היה מקור המידע הכמעט בלעדי. העברת המידע נעשתה בכיתה באמצעות גיר, לוח וספר. עם הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט, המידע עבר תהליך של דמוקרטיזציה ושל רב-גווניות, באמצעות אור-קולי תלת ממדי (תמונות, קול, סרטים, און-ליין, וכו'). למעשה, הילד בתחומים רבים יודע יותר מאשר המורה שלו בעצמו.
משמעות הדבר שאנו לא צריכים יותר את בית הספר ואת המורה כמקור מידע.
4. חברות "מותגים": הערכים, המודלים ההתנהגותיים, הדמויות להערכה וסגנון החיים מועברים בעיקר באמצעות הפרסומות והמותגים. ילדים וצעירים מתנהגים, חושבים, מאמינים, רוצים ואפילו מרגישים את מה שמשדרים להם כמודלים להערכה. הבית, בית הספר, הקהילה, תנועות הנוער ומרכזי הדת נדחקים לשוליים של תהליכי חברות.
משמעות הדבר שמערכות חברות קלאסיות מאבדות את המשמעות לטובת המודלים במולטי מדיה.
5. פלורליזם משפחתי: המשפחה מתפרקת ונפרדת מהמודל ה- "אידיאלי" ומתחדשת בצורות שונות כמשפחה "נורמאלית": הורים גרושים, חד-הוריות, הומוסקסואליות, קהילתיות וכדומה.
משמעות הדבר שאין יותר מודל אידיאלי של משפחה ויש צורך להדגיש את הרב-משפחתיות בתהליך החברות.
6. מחלות: בתחילת המאה ה- XX הגורם המרכזי לתמותה היו מחלות וירליות כמו שחפת, צהבת ועוד. בתחילת המאה ה- XXI הגורם המרכזי לתמותה הוא מחלות הנובעות מתזונה, סטרס וחוסר פעילות פיזית, זאת אומרת מאורח החיים.
משמעות הדבר שהריפוי טמון בחינוך ולאו דווקא ברפואה/תרופות.
7. דיכאון: 30% מהאוכלוסייה המבוגרת בארה"ב (וסביר להניח במערב) לוקחים תרופות אנטי-דיכאוניות, 20% מהילדים לוקחים ריטלין, 45% מתגרשים (בדור השני 55%), 60% מהאוכלוסייה המבוגרת בארה"ב ציינה שהיא מתוסכלת מהמצב האישי, הזוגי או הכלכלי. כל זאת בלי לקחת בחשבון נושאים כמו שתייה, עישון (סיגריות וסמים), הימורים ועוד.
משמעות הדבר שעושר העולם המערבי לא הביא איתו אושר. קריירה מקצועית, סטאטוס חברתי ונוחות (באמצעות הטכנולוגיה) אינם גורמים המבטיחים חיים איכותיים יותר.
8. מין: היום יש הרבה יותר חופש מיני מאשר בשנות ה- 60, אבל ישנו חוסר ביטחון, בלבול בזהות המינית, חוסר יכולת ליצור קשרים אינטימיים וחוסר יכולת להתפשר ולהתחשב באחר.
משמעות הדבר שהאושר והסיפוק המיני אינם תלויים רק בחופש המיני, אלא בתפישת העולם ובחופש הרגשי.
9. טלוויזיה, מחשב ואינטרנט (TCI): למרות התפתחות עצומה בתחום הפנאי האקטיבי, יותר ויותר תופשים הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט ובעיקר הסמרטפונים את הזמן הפנוי של האדם (ילד ומבוגר). בעולם המערבי ילד מבלה בין 4 ל- 8 שעות ליום ב- TCI (70% מזמנו הפנוי), ואילו מבוגר בין 3-6 שעות ליום (70%-100% מזמנו החופשי).
משמעות הדבר שאנו פחות יצירתיים ופחות לוקחים אחראיות בזמן הפנוי שלנו. אנו נהפכים ליצורים פסיביים המושפעים יותר ויותר מ- TCI כגורם חברות.
10. הימורים, שתייה חריפה וסמים: לא רק הסמים ואלכוהול הם גורם מתמכר ומתנכר. גם טלוויזיה, אינטרנט, אכילת יתר, הימורים וקניה אובססיבית מהווים גורמים לבריחה מהמציאות, מתסכול וממצבי לחץ.
משמעות הדבר שמישהו (קבוצה מסוימת) מעוניינת בכך!!!
אין נוסחת פלא או מתכון אינסטנט כדי להתמודד עם המגמות העכשוויות. אי אפשר לסמוך על מערכת החינוך שתעשה את השינויים הנדרשים. יש תהליך של התבוננות פנימה, קבלת החלטות ויישום. תהליך זה מורכב מ-5 שלבים:
1. מודעות עצמית: התבוננות על החיים היומיומיים, על התנהגותי, מחשבותיי, רגשותיי, צרכיי ורצונותיי.
2. התנהלות: איך אני מגיב, מתנהג, מיישם את החיים היומיומיים.
3. יחס לחיים: מהי שביעות הרצון שלי ביחס לחיי, לחיי הזוגיות, הורות, עבודה, איך אני רואה את העתיד הקרוב והרחוק שלי.
4. אמפתיה: התבוננות על קרוביי משפחה שלי, החל מבת-בן הזוג והילדים, על מחשבותיהם, רגשותיהם, צרכיהם ורצונותיהם.
5. תקשורת בונה: במרחב הזוגי ובמרחב המשפחתי נבדוק איך אנו מתקשרים באופן בונה לקראת השינויים.
תהליך זה אינו קל במיוחד, אבל גם לא קשה במיוחד. הוא דורש אומץ ונכונות לקבל החלטות שישנו את החיים של כל בני המשפחה. ההתבוננות פנימה וקבלת החלטות הם שלבים חשובים ביותר, הכרחיים, אבל לא מספיקים. החשוב ביותר והקשה ביותר הוא המעבר של ההחלטות לכדי יישום, כלומר למעשים. בתהליך ה- LST זוגות מחליטים לעבור מהעיר לפריפריה, להפחית שעות עבודה, להוריד רמת חיים חומריים ובכך לפנות זמן לעצמם, לזוגיות ולילדים.
אם ציפיתם שאתן נוסחה קסם, מצטער שאכזבתי. אבל, אני יכול להבטיח שמי שייכנס לתהליך ויהיה לו את האומץ לעשות את השינויים ימצא חיים מאושרים יותר ומשמעותיים יותר.
במאמר הבא אביא דוגמאות לאנשים שחוללו שינויים באמצעות סדנאות LST לזוגיות והורות. אני מזמין את כל מי שמוכן להיכנס לתהליך הזה וליצור זמן איכות לעצמו, לזוגיות ולילדים - להצטרף לסדנא של LST לזוגות והורים.
שאלות בנושאי הכתבה ובנושאים אחרים ניתן להפנות אל ד"ר וינדהולץ דרך פורום משפחה וזוגיות.
אודות הכותב
דוד וינדהולץ
דוד וינדהולץ הינו מנחה קבוצות ותרפיה בגשטלט, בעל תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי מאונ' ירושלים, תואר המשך בהנחיית קבוצות ותרפיה בגשטלט באונ' תל אביב ופסיכולוגיה חברתית במכון לפסיכולוגיה חברתית פישון ריביאר.. בשנב אחרונה סיים תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית ביורק אוניברסיטי (עדיין לא מוכר בישרא...
לכרטיס המומחה
כתבות נוספות בתחום
