הטיפול המערכתי מניח כי כדי ליצור שינוי ממשי בדפוסי התנהגות של הפרט, לא די ביצירת הבנה ושינוי שלהם בנפשו ובעולמו הפנימי, אלא יש גם ליצור שינוי ביחסי הגומלין בין בני המשפחה. למערכות היחסים שלנו יש תפקיד משמעותי לא רק ביצירה של דפוסי התנהגות, אמונות ורגשות, אלא גם בשימורם והעמקתם. דפוסים שהתקבעו משחזרים את עצמם שוב ושוב, וככל שאנו מרבים לשחזר אותם, הם הופכים לטבעיים יותר עבורנו, וקשה לנו לזהות את האופן שבו הם מנהלים את הרגשות וההתנהגויות שלנו. מטרת הטיפול המערכתי, אם כן, היא ליצור הבנה כי מקור הבעיה אינו רק אצל הפרט דווקא, אלא היא גם תוצאה של כלל מערכות-היחסים בין בני המשפחה, וכי יש ליצור שינוי בדפוסי היחסים כדי ליצור שינוי ברמת הפרט. בטיפול כזה המשפחה כולה עוברת תהליך גילוי של הדפוסים הקיימים במערכות היחסים, ונוצרת מחויבות משותפת לשינוי.
המודל המערכתי מתייחס למשפחה כאל מערכת אורגנית, דינמית ומתפתחת, בה כל פרט הוא גם מושפע משאר הפרטים וגם משפיע עליהם. הדבר בולט וברור עוד יותר כשמדובר בילדים, התלויים בהוריהם מבחינה רגשית וכלכלית, מצב שיוצר השפעות הדדיות מורכבות. המטפל המשפחתי נעזר בידע הרב שיש לו על מערכות, ועל מערכות משפחתיות במיוחד, כדי להבין ולנתח את ההתנהגויות של בני המשפחה ואת הקשרים הרגשיים ביניהם. המטפל יבחן את חלוקת הסמכות והכוח בבית – מי מקבל את ההחלטות ובאילו אופנים הן מיושמות או נאכפות, את יחסי הקרבה השונים – מי קרוב למי, מי נתמך ומי תומך, ואילו בריתות קיימות בין בני המשפחה השונים, ואת סוגי התקשורת הקיימים במערכת המשפחתית. הוא יתבונן בתפקידים השונים, המודעים והלא מודעים, שהתקבעו בין בני הבית, ואת מידת הגמישות שיש בהם, ואת האופן בו המשפחה מתפקדת בזמן קושי או משבר. ניתוח כזה יאפשר למטפל להתייחס לחוסן המשפחתי, ולהוביל תהליכים שיחזקו ויבססו את היכולת שלה ליצור שינוי או לעמוד בשינויים המתרחשים.
הגישה המערכתית רואה את המשפחה כמערכת בריאה מיסודה, שיש לה משאבים לגדילה ושיכולה להתמודד עם קשיים. על פי גישה זו, הבעיה אתה מתמודדים הפרט והמשפחה כולה, מהווה למעשה מידע חשוב להבנת ההשפעות ההדדיות המתקיימות בתוכה. קשיים, מצוקות ודפוסי התנהגות של הפרט יכולים להיתפס כמטפורה לבעיה משפחתית, שדרכה ניתן להבין את ההקשר הרחב של מערך היחסים. חשוב לזכור כי הפרט המתמודד עם קושי מסוים למעשה נושא אתו את הקושי המשפחתי ונותן לו ביטוי פרטני, או שהוא מגיב לבעיה בתוך היחסים המשפחתיים ובהתנהגותו מאותת עליה. במודל המערכתי המונח "המטופל המזוהה" מתייחס לכך שבדרך כלל פרט אחד בתוך המשפחה יפתח סימפטום המבטא את חוסר האיזון המשפחתי כולו. לכן כדאי להתייחס לסימפטום כאל בעל ערך, ולא רק כבעיה, או משהו שהוא "לא בסדר". התייחסות כזו תאפשר פיתוח גישה חיובית יותר בקרב בני המשפחה ביחס לפרט הסובל מהקושי, ותחושת מעורבות ואחריות של כל בני הבית לשינוי הדפוסים הבעייתיים.
המאמר נכתב מאת צוות מכון שינוי בהנהלתה של ד"ר נגה נברו. ד"ר נברו עונה לשאלות הגולשים בפורום טיפול משפחתי, זוגי וילדים שבפורטל.