קודם כל, מה שאנשים רבים אינם יודעים הוא שפסיכיאטר הוא בעצם רופא. כלומר, הוא סיים את לימודי הרפואה הכלליים בני שבע השנים ולאחר מכן המשיך להתמחות במקצוע הפסיכיאטריה, כלומר בבריאות הנפש, במשך 4 עד 5 שנים נוספות. במילים אחרות, מדובר במקצוע ייחודי המשלב את שני העולמות שפעם נחשבו נפרדים: הגוף והנפש. בדרך כלל ניתן לפגוש פסיכיאטרים במסגרת מרפאות לבריאות הנפש, בקופות החולים, בבתי חולים ייעודיים לבריאות הנפש, וכן בקליניקות פרטיות. יש לציין כי פסיכיאטרים מתמחים לרוב באחת משתי התמחויות נפרדות: פסיכיאטריה של מבוגרים או פסיכיאטריה של ילדים ונוער, ומכאן נובע סוג האוכלוסייה המטופלת אצלם.
ייחודו של הפסיכיאטר טמון ברישיונו לרשום תרופות למען הבריאות הנפשית של מטופלים. אמנם גם רופאי משפחה יכולים לרשום את מרבית התרופות האלו אך הם אינם אמונים על מלאכת האבחון בצורה שלמה. בכל מקרה, מבין המטפלים בבריאות הנפש כגון פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, פסיכיאטר הוא היחיד שמותר לו על פי חוק לרשום תרופות.
בדרך כלל הטיפול אצל פסיכיאטר מתחיל בפגישה ראשונה המיועדת לאבחנה. כלומר, המטופל מתבקש לספר על הבעיה המציקה לו: מתי היא התחילה, במה היא מתבטאת, מה רמת חומרתה, כיצד היא משפיעה על חייו, וכדומה. לעיתים, בעיקר כשמדובר בילדים ונוער ייקחו חלק באבחון בני משפחה נוספים. במקרים מסוימים האבחון יכלול גם בדיקה גופנית. בתוך כך, הפסיכיאטר מתרשם ממגוון היבטים בהתנהלות הפגישה, כגון ארגון המחשבות של המטופל, בהירות הביטוי שלו, חוזקם של מנגנוני ההגנה נפשיים וכיוצא בזאת.
ואולם, מה שאנשים רבים אינם מבינים הוא שפגישה עם פסיכיאטר בכלל אינה צריכה להוביל לאבחנה. עקב הסטיגמות הקשורות ב- "אבחנה פסיכיאטרית" של "מחלת נפש" רבים נמנעים מלהגיע לפסיכיאטר, אך כפי שאמרנו, במרבית המקרים בכלל לא יוצאת אבחנה מובהקת מהפגישה. לפעמים בגלל שנדרש בירור נוסף ולרוב בגלל שהאדם אינו עומד בהגדרות של אבחנה. למעשה, החלק הארי של הפגישות מסתכם בהמלצות של הפסיכיאטר אודות הכיוון הטיפולי, כמו למשל פגישות עם פסיכולוג או איש טיפול אחר, בלי שום "אבחנה".
יתרה מכך, הכיוון הטיפולי המומלץ על ידי הפסיכיאטר בכלל לא חייב להיות תרופתי. הוא אינו רושם תרופה למי שאינו זקוק לה ומודע היטב לשינויים שהיא עשויה לתת בחיי המטופל ולתופעות לוואי הקשורות בה. כפי שאמרנו, בדרך כלל תהיה המלצה על פגישות עם אנשי טיפול, על דרכים לרגיעה וכיוצא בזאת, ובמקרים מסוימים אכן יומלץ על נטילת תרופה. בדיוק כמו עם כל רופא, אין חובה לקבל את המלצת הפסיכיאטר לגבי נטילת תרופות. יחד עם זאת, הן בהחלט יכולות לסייע בתקופות של קושי ומצוקה.
המשך הטיפול עם פסיכיאטר שונה גם הוא מפגישות עם אנשי מקצוע אחרים. כזכור, האפיק המרכזי שבו מתפתחים הפסיכיאטרים מבחינה מקצועית הוא הרפואי, ומרביתם אינם ממשיכים ללימודי פסיכותרפיה. לכן, הם אינם מציעים פגישות שבועיות קבועות אלא נפגשים עם מטופלים כאחת לחודש לצורך מעקב. יש לציין כי המעקב הפסיכיאטרי מצטרף פעמים רבות אל הטיפול הפסיכולוגי, והם משלימים זה את זה. כך לדוגמא, בעת מצוקה חריפה עשוי מטופל להתחיל בנטילת תרופות שרושם הפסיכיאטר על מנת שמצבו יתאזן, ויאפשר התקדמות טובה בטיפול הפסיכולוגי. לעומת זאת, בעת שיפור שנראה קבוע בעיני הפסיכולוג, עשוי הפסיכיאטר שעובד מולו להמליץ על הקטנת מינון התרופה או להפסיק לחלוטין את נטילתה.
התשובה היא: בכל מי שפונה אליו. פסיכיאטרים מטפלים באוכלוסייה מגוונת מאוד, למשל באנשים החווים תקופה קשה בחייהם עקב גירושין, פיטורין, אובדן של אדם קרוב וכיוצא בזאת. הם פוגשים באופן קבוע ילדים ובני נוער הסובלים מהפרעת קשב וריכוז ומהפרעות התנהגות שונות. הם גם רואים אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות שנזקקים בשל כך לאשפוז. הם נפגשים עם יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, דתיים, חילונים, חרדים ומכל המגזרים בישראל.
אם כן, ההמלצה הברורה היא לא לחשוש מלפנות לפסיכיאטר באמצעות קופת החולים או בכל דרך אחרת. כמו כל רופא אחר, ייתכן שיוכל לסייע ולהכווין אתכם אל הדרך שתעזור למצוקה, ואם המלצותיו אינן מקובלות עליכם – אין כל חובה ליישמן.