דלקת בדרכי השתן התחתונות הינה תופעה פתולוגית של אינפקציה (זיהום) מטרידה ומעיקה, בדרך כלל בשלפוחית השתן, אך גם בצינור השופכה. במקרים חמורים יותר יכולה היא להפוך לדלקת בדרכי השתן העליונות כאשר היא מתפשטת לאזור הכליות. רוב הנקבות בכל הגילים וקצת פחות משליש מבין הנקבות שטרם הגיעו לגיל מבוגר – קרי: בחורות ואפילו ילדות – חוו לכל הפחות פעם אחת בימי חלדן דלקת בדרכי השתן. לעומת זאת, אצל תינוקות עד גיל שנה – ויש אומרים: גם בקבוצת הקשישים – הזכרים מועדים ללקות בדלקות בדרכי השתן יותר מאשר נקבות, אף כי בדרך כלל דלקות במערכת השתן הינן נפוצות אצל נקבות יותר מאשר אצל זכרים בשאר קבוצות הגיל. בקרב למעלה מ-5% ועד עשירית מן הנקבות שלקו בדלקת בדרכי השתן נצפתה תופעה של אינפקציות חוזרות במערכת השתן (כלומר, כאשר מספר אירועי הדלקת עולה על שלושה באותה שנה, ויש אומרים: גם שני אירועים בחצי שנה), ובדרך כלל הטעם לתופעה זו אינו מחוור דיו לחוקרים.
בעצם, מהי מערכת השתן?
מערכת השתן מורכבת מן הכליות, המבודדות את הרעלים ושאר חומרים מזיקים מן הדם ומביאות לסילוקם דרך השתן, הצינורות המעבירים את השתן מהכליות לשלפוחית השתן (והם נקראים בשם שופכנים בלשונם של אנשי המקצוע), שלפוחית השתן – שהינה מעין כיס שבו נאגר השתן – וצינור השופכה, שדרכו השתן שנצבר בשלפוחית השתן יוצא מן הגוף.
מהם הסיבות וגורמי הסיכון לדלקות בדרכי השתן?
יש לא מעט סיבות וגורמי סיכון לדלקות בדרכי השתן.
האם יכולים להיגרם סיבוכים חמורים עקב דלקת בדרכי השתן?
בהחלט כן. המצבים הדלקתיים עלולים להחריף ולהגיע גם לאזור הכליות. חשוב לזכור שאינפקציה בכליות היא כבר אינפקציה לא קלה המצריכה טיפול ארוך טווח (לכל הפחות 14 יום) באמצעות תרופות אנטיביוטיות. לפעמים אין מנוס ממתן טיפול כזה במסגרת אשפוז במרכז רפואי על כל הכרוך בכך מבחינת אי-הנוחות, הפגיעה בתפקוד, ובמצבים מסוימים אף סיכון להידבקות בזיהומים ובמחלות נוספות. זאת ועוד, מדענים שונים גילו כי דלקת חריפה בדרכי השתן שאינה מטופלת כראוי אצל נשים מעוברות עלולה ליצור סיכון מוגבר לתת-משקל של תינוקות ואף להביא להקדמת לידות ולסכן את חיי האם והעובר. דלקות המתרחשות שוב ושוב יכולות להיות אינדיקציה לתופעות פתולוגיות קשות יותר כגון סרטן של שלפוחית השתן או ליקוי במבנה האנטומי או פגם במערכת האוטואימונית בגוף. אינפקציה המתרחשת שוב ושוב יכולה גם להביא לצלקות בכליות וכפועל יוצא מכך – לגרום הן ללחץ דם גבוה הן לפגיעה בלתי הפיכה בפעילותן של הכליות הן לאי-ספיקת כליות, ואף לתופעות פתולוגיות קשות כגון אבצס ואף ספסיס.
בעצם, מהו אבצס ומהו ספסיס?
אבצס הינו חלל מלא מוגלה בכליה (ובלשונם של אנשי המקצוע, מורסה או אבצס כלייתי) – שעם הסימפטומים שלו נמנים טמפרטורת גוף כרונית אשר הינה גבוהה במעט מהרגיל, איבוד משקל, המטוריה (דם בשתן או שתן דמי), וכן מכאובים באזור הכרס או המותן – והוא (האבצס) מצריך הליך כירורגי כדי לנקז את המוגלה ממנו.
ספסיס הינו הלם זיהומי, הידוע גם בכינוי אלח דם או הרעלת דם. מצב דברים זה, היכול לגרום למוות, קורה עקב בקטריות הפושות במערכת השתן ועוברות מהכליה הנגועה בהן אל מחזור הדם, ומשם עלולות הבקטריות למצוא את דרכן לכל אזור בגוף, ובכלל זה הריאות והלב ושאר חלקים שתפקודם התקין הינו חיוני לא רק לשמירה על בריאותו של האדם אלא גם לעצם קיומו. עם תסמיניו של אלח הדם נמנים לחץ דם נמוך מדי שיש בו כדי להביא לידי סחרחורת כל אימת שנעשה ניסיון לעבור ממצב של ישיבה (או שכיבה) למצב של עמידה, תמורות במצב המנטלי כגון בלבול או היעדר התמצאות, שלשולים, הפחתה דרסטית בשיעור השתן הנפלט מן הגוף, עור קר, הזעה רבה, החוורה ואף אובדן הכרה. מדובר במצב קליני המצריך אשפוז דחוף ביותר לשם אישוש הנשימה ולחץ הדם בצירוף התערבות רפואית באמצעות אנטיביוטיקה כנגד האינפקציה, ויש שמן ההכרח לאשפז מיד במחלקה לטיפול נמרץ במצבים אלו.
אילו סימפטומים מאפיינים את הדלקות במערכת השתן?
בדרך כלל דלקות בדרכי השתן גורמות לתחושה כללית רעה ומביאות לידי תחושות חוסר נוחות ואף שרפה (צריבה) ומדקרות מכאוב או עקצוצים או כאב עמום בזמן הטלת השתן, תחושה מייסרת בשיפולי הבטן (ולעיתים גם במותניים), מצב שבו לא קל לאדם להעמיד עצמו ולהימנע מעשיית צרכים, וכפועל יוצא מכך – צורך מיידי חזק (ובלתי צפוי) להתפנות בבית השימוש בתדירות גבוהה מהרגיל ולהפריש מעט שתן בכל פעם או חוסר יכולת להפריש שתן משום שלא הצטבר די שתן בשלפוחית, הרגשה כי שלפוחית השתן לא התרוקנה כראוי, אי-שליטה במתן שתן, תחושות צמרמורות, ולפעמים אף טמפרטורת גוף גבוהה, גון שתן כהה או בלתי צלול, ריח חריג (חזק ודוחה) של השתן והמטוריה (הימצאות דם בשתן, הקרויה גם בשם שתן דמי). יש לציין כי במצבי המטוריה נודעת חשיבות מיוחדת לעריכתן של בדיקות מקיפות ויסודיות כדי לשלול את האפשרות שמדובר בסרטן של שלפוחית השתן, וזאת אף כי שתן דמי הוא אינדיקציה בלתי שכיחה לעניין קיומו של סרטן זה.
כאשר מדובר באינפקציה באזור הכליות, הסימפטומים (הדומים בחלקם לאלו של דלקת רגילה בדרכי השתן) הם לא רק תחושה כללית לא טובה, אלא גם טמפרטורת גוף גבוהה, תחושות ייסורים באזור המותניים או בגב או בכל אלו גם יחד, צמרמורות קשות, בחילות או הקאות (או בחילות והקאות גם יחד) או שלשולים או כאב במותן או בגב או באזור המפשעה.
יש לציין כי הן במצבי דלקת בדרכי השתן הן במצבי אינפקציה כלייתית (זיהום באזור הכליות) לא תמיד מתגלים כל הסימפטומים האמורים, אלא רק חלק מהם.
כיצד נערכת הדיאגנוזה של דלקות במערכת השתן?
מן הראוי להדגיש כי אצל אנשים זקנים שלקו בדלקת בדרכי השתן על פי רוב אין מתגלה כל סימפטום של התופעה הפתולוגית הזאת, ומטעם זה הדיאגנוזה בעניינם הינה קלה הרבה פחות מהרגיל. לעומת זאת, אצל ילדים שלקו בדלקת בדרכי השתן עלולים להתגלות לא רק סימפטומים כלליים כגון בכי או חוסר תיאבון, אלא גם סימפטומים המאפיינים בדרך כלל אינפקציה באזור הכליות, דוגמת טמפרטורת גוף גבוהה או הקאות חוזרות ונשנות. זאת, אף על פי שהילדים האלה לקו בדלקת בדרכי השתן התחתונות ולא לקו באינפקציה באזור הכליות. יתרה מזו, לעיתים קשישים וילדים מועדים יותר מהרגיל לפורענות של סיבוכים עקב דלקת בדרכי השתן משום שהסימפטומים אצלם דומים מאוד לאלו של תופעות פתולוגיות אחרות אשר אינן קשורות לדלקת בדרכי השתן, ולכן הדיאגנוזה בעניינם יכולה להיות קשה עד מאוד.
מהו האופן הנכון שבו יש לתת את דגימת השתן לצורך בדיקת תרבית?
ראשית כול, קודם שתינתן הדגימה צריך לשטוף כראוי את כפות הידיים במים ובסבון, ואם אפשר – מוטב לעשות שימוש בסבון נוזלי. אחרי כן מן ההכרח לוודא שפתחו של צינור השופכה יהיה נקי ככל האפשר. לשם כך יש לנקות (כלומר, לחטא) את האזור הזה באמצעות גזה שהושרתה בחומר חיטוי כנגד אינפקציות (נוזל אנטיספטי). אצל נקבות מן ההכרח לוודא שכיוון הקינוח בגזה יהיה דווקא מכיוון איבר המין לאחור בכיוון פי הטבעת. זאת, במטרה למנוע אינפקציה עקב העברת בקטריות מאזור פי הטבעת אל מערכת השתן. כמו כן, כל אימת שמבוצעת פעולת קינוח כזו צריך לעשות שימוש בגזה חדשה, ולהקפיד על כיוון הקינוח כאמור. עוד מן ההכרח לתת דווקא דגימה של זרם אמצעי. רוצה לומר, יש להפריש מעט שתן אל תוך האסלה ולהמשיך במתן הדגימה עצמה אל תוך כלי קיבול סטרילי ולתפוס אותו רק מצידו החיצוני. משניתנה הדגימה באופן האמור, צריך לנקות שוב את כפות הידיים באמצעות מים וסבון.
באילו אופנים אפשר להעניק טיפול כנגד דלקות בדרכי השתן?
טיפול בקהילה
כאשר מדובר בדלקת קלה המתרחשת באקראי די בבדיקת שתן כללית ובהענקת טיפול רפואי לתקופה של 3 ימי טיפול באמצעות תרופות (גלולות) אנטיביוטיות סטנדרטיות שיעילותן הוכחה לגבי ספקטרום רחב למדי של בקטריות. אם האינפקציה קשה ומורכבת יותר ייתן הרופא טיפול אנטיביוטי במשך שבוע עד 10 ימים. את סוגו ואת מינונו של הטיפול האנטיביוטי קובע הרופא לפי תוצאותיה של בדיקת המעבדה כאמור, וזאת בהתחשב במורכבות הדלקת בדרכי השתן, תופעות הלוואי הפוטנציאליות של הטיפול ואפילו מחירו של הטיפול.
כאשר מתעורר צורך בעריכתה של בדיקת תרבית לפני תחילתו של טיפול אנטיביוטי מן ההכרח לבדוק את ממצאי בדיקת המעבדה של תרבית השתן במטרה לאפשר את מלוא ההתאמה המדויקת של מין האנטיביוטיקה לבקטריה שהתפתחה בתרבית. אין לשכוח כי תרופה אנטיביוטית ספציפית שהינה בלתי מותאמת לבקטריה שהתגלתה בבדיקה של תרבית השתן יכולה לגרום לנזקים רפואיים ולפגוע בבריאותו של המטופל. יש אומרים כי אצל נקבות צעירות היכולות להרות אין צורך בתרבית כי חזקה עליהן שדלקות בדרכי השתן אצלן נעוצות בבקטריות הרגישות לאנטיביוטיקה, ולכן כשמתגלים אצלן שוב ושוב דלקות בדרכי השתן לפעמים ממליץ להן הרופא להחזיק ברשותן לעת הצורך תרופות אנטיביוטיות שיעילותן כבר הוכחה אצלן בהתפרצויות קודמות של דלקת בדרכי השתן, וליטול את התרופות האלה באופן עצמאי לפי שיקול דעתן כאשר מתגלים אצלן סימפטומים של דלקת בדרכי השתן. אך ייתכן כי לעיתים מדובר בתופעה פתולוגית אחרת ולא בהישנותה של דלקת בדרכי השתן, ולכן יש לפנות אל הרופא כדי לוודא שאכן מדובר בדלקת חוזרת בדרכי השתן. חשוב לזכור כי אם מדובר באינפקציה שמקורה אינו בקטריאלי אלא ויראלי, אין שום טעם ליטול כדורי אנטיביוטיקה. זאת ועוד, יש להימנע מסיכונים לנזקים מיותרים עקב נטילת תרופה שאין בה כדי לסייע במצב דברים זה, מה גם שעלולה להתפתח חסינות בקטריאלית עתידית כנגד האנטיביוטיקה דווקא כאשר יהיה בה צורך אמיתי.
בכל מקרה יש להקפיד ליטול את התרופות האנטיביוטיות לפי הוראות הרופא, ולא להתפתות להפסיק באופן עצמאי את הטיפול אך מטעם זה בלבד שחל שיפור מה – או אפילו שיפור גדול – בהרגשה הכללית או שחלפו תסמיני הדלקת בדרכי השתן. חולה המחליט להפסיק באופן האמור את הטיפול על דעת עצמו עלול להביא להישנותה של הדלקת בדרכי השתן באופן חריף יותר. חשוב לזכור כי נטילת תרופות אנטיביוטיות בהקדם האפשרי וגם הימנעות מוחלטת מקיום יחסי מין בתקופת הטיפול יאפשרו לגוף להבריא במהירות רבה יותר ובקלות רבה יותר. כך יופסקו לא רק תחושות של חוסר נוחות וייסורים שונים, אלא גם יימנעו הסתבכויות רפואיות קשות. בכל מקרה יש להימנע מנטילת כל תרופה היכולה להביא לליקוי בפעילותן של הכליות בייחוד במצב של דלקת פעילה במערכת השתן בכלל ובאזור הכליות בפרט.
דרכי טיפול נוספות בדלקת בדרכי השתן הן תרופות המשמשות לשיכוך כאבים, תרופות להורדת טמפרטורת גוף גבוהה (לפי הצורך), תרופות לצורך שיכוך צריבה וחוסר נוחות עקב גירוי (בדרך כלל מדובר בתרופה בשם סדורל המביאה לשינוי בצבע השתן שאינו אמור לעורר דאגה), הגדלתה של צריכת הנוזלים לשיעור ממוצע של בערך שני ליטר לכל הפחות בכל יום ומנוחה ככל הנחוץ.
אשפוז במרכזים רפואיים
בדרך כלל די בטיפול אנטיביוטי באמצעות גלולות, אך במצבים קשים – כמו למשל כאשר האינפקציה מגיעה גם לאזור הכליות – מן ההכרח לאשפז את המטופל במרכז רפואי במשך מספר ימים כדי להעניק לו טיפול אנטיביוטי שבו התרופה מוחדרת לגוף באמצעות אינפוזיה תוך-ורידית, ולאחר השחרור – מעקב אצל רופא אורולוג. בפרט אמורים הדברים במצבי דלקת הבאה עם הקאות קשות או במצבים של ייסורים שאין לשאתם או חוסר יכולת להפריש שתן (או יכולת להפריש אך ורק כמויות קטנות ביותר של שתן) או חסימה בכליות (כגון חסימה בגין אבנים) או מצבי רקע של סוכרת או מחלות כליה או אינפקציות עבר באזור הכליות או תסמונת כשל חיסוני נרכש (איידס) או סרטן או טיפולי כימותרפיה (או טיפולים באמצעות הקרנות) או אנמיה חרמשית (מחלת דם תורשתית המתאפיינת בהפקת המוגלובין פגום, ועקב כך – ביצירת כדוריות דם אדומות מעוותות שצורתן מזכירה צורת חרמש), וכן במצבים שבהם מדובר באישה מעוברת או במי שמלאו לו 60 שנה ומעלה או כאשר מתעורר חשד לדהידרציה או כאשר מדובר בתינוק בגיל הינקות, גיל שבו הסיכון רב יותר גם באירוע ראשון של דלקת בדרכי השתן, ולכן מבכרים הרופאים לעיתים לא רחוקות דווקא מתן אנטיביוטיקה על דרך העירוי התוך-ורידי במשך יומיים (או שלושה ימים) לכל הפחות.
האם במקרי דלקת בדרכי השתן הטיפול שמקבלים זכרים שונה מזה שמקבלות נקבות?
התשובה על השאלה הזאת הינה חיובית. הטיפול בחולים זכרים נבדל מן הטיפול בחולות נקבות עקב ההבדלים בין מבנה גופם של זכרים ובין מבנה גופן של נקבות. בגופם של זכרים שלקו בדלקת בדרכי השתן יש סיכון רב יותר לאיגום השתן בכמויות גדולות יותר בשלפוחית השתן. לפיכך, יש שנחוץ טיפול ארוך מזה אשר דרוש לנקבות שלקו בדלקת בדרכי השתן. למשל, אצל זכרים נחוצה תקופת טיפול של שבוע עד 10 ימים, ואילו אצל נקבות בדרך כלל אין צורך בתקופת טיפול העולה על 3 עד 5 ימים. יתרה מזו, אצל נקבות לעיתים די במתן טיפול אחד ויחיד (כהתערבות רפואית חד-פעמית) באמצעות אנטיביוטיקה. אך כאשר מדובר במקרי אינפקציה חריפים יותר עלול הטיפול לארוך אפילו 21 יום.
האם לרפואה המשלימה יש מה להציע לשם טיפול בדלקות בדרכי השתן?
כיום אפשר לטפל בדלקות בדרכי השתן באמצעות טיפולי רפואה משלימה שאינם מצריכים מרשם רופא, כמו למשל מגוון רחב של תוספי תזונה, לרבות חמוציות (ויש אומרים: גם אוכמניות) או תערובות שלהן עם צמחי מרפא, וכן פרוביוטיקה (חיזוק אוכלוסיית החיידקים החיוניים למערכת העיכול), ואף תכשירים שונים. יש להדגיש כי לחלק מתוספי התזונה (ובייחוד חמוציות – ויש אומרים: גם אוכמניות – ופרוביוטיקה) נודעת גם השפעה פרוונטיבית מיטיבה. עוד צריך להדגיש כי לפני כל שימוש בתוספי תזונה או בתכשירים יש לשוחח עם הרופא או עם הרוקח, ולתת להם תמונת מצב נכונה, עדכנית ומלאה בדבר צריכתן של תרופות בהווה ובעבר, וכמובן מצבי התעברות (ואחת היא מה גילו של העובר) ואף תופעות פתולוגיות בעבר ובהווה. בפרט אמורים הדברים בצריכת חמוציות אצל מטופלים הנוטלים תרופות נוגדות קרישה: יש הממליצים להימנע כליל משימוש בחמוציות במצב האמור, אך יש המאשרים שימוש בחמוציות גם בסיטואציה של שימוש בתרופות נוגדות קרישה, ובלבד שתיערך באופן סדיר, קפדני וזהיר בדיקת תפקודי קרישת הדם. לפיכך, מומלץ לפנות אל הרופא בכל שאלה בכלל ובעניין זה בפרט.
האם יש צורך להעניק טיפול גם לבן הזוג של מי שלקה בדלקת בדרכי השתן?
בהחלט לא. דלקת בדרכי השתן – ואפילו דלקת חוזרת בדרכי השתן – איננה מידבקת, ובדרך כלל אינה עוברת אל בן הזוג. אין צורך לומר כי דלקת בדרכי השתן אינה באה בגדר מחלת מין.
אילו אמצעים פרוונטיביים (מניעתיים) אפשר לנקוט כנגד דלקות ראשונות או חוזרות בדרכי השתן?
באילו מצבים צריך להיבדק אצל רופא או להגיע לחדר מיון?
כאמור, דלקת בדרכי השתן היא סוג של אינפקציה, ולכן יש לפנות לרופא כל אימת שמתגלים סימנים לאינפקציה. יש להגיע ללא דיחוי לקליניקה של הרופא לצורך בדיקה או להבהיל את החולה לחדר מיון במקרי החרפתם של הסימפטומים המאפיינים את הדלקת בדרכי השתן, כמו למשל טמפרטורת גוף העולה על 38 מעלות צלזיוס, תחושות בחילה, הקאה נמשכת, תחושות צמרמורת, התדרדרות בתחושה הכללית וכל אינדיקציה אחרת להחמרה במצב בריאותו של החולה. יש לבוא אל הרופא או לנסוע אל חדר המיון גם כאשר מתגלות אינדיקציות לרגישות – ואין צורך לומר: לאלרגיה או לחוסר סבילות – לתרופות שהמטופל נוטל, כמו למשל בתגובות גירוד, קוצר נשימה, פריחה (או התנפחות) בעור עקב טיפול אנטיביוטי.
האם היעדר סימפטומים מלמד כי אין בנמצא בקטריות במערכת השתן?
התשובה היא לא באל"ף רבתי. השתן יכול בהחלט לכלול בקטריות שיתגלו בתרבית שתן אפילו אם אין שום סימפטום של דלקת בדרכי השתן (כגון טמפרטורת גוף גבוהה, תחושת שרפה בעת הטלת שתן ועוד הרבה). אך יש להדגיש כי בדרך כלל בסיטואציה כזו אין שום הכרח להעניק טיפול אנטיביוטי. אדרבה, בדומה לכל מצב אחר שבו יכולה להישקל האפשרות להעניק טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, גם כאן קיימת דילמה משום שייתכן כי כאן רב נזקו של טיפול אנטיביוטי מתועלתו. זאת, משום שהענקת טיפול אנטיביוטי יכולה להביא דווקא לעמידות בקטריאלית רבה יותר בפני תרופות אנטיביוטיות שיינתנו בעתיד, וכפועל יוצא מכך – להתפשטותן של דלקות בדרכי השתן שהינן חריפות יותר וקשות יותר לטיפול.
האם אלה הם פני הדברים גם בעניינן של נשים מעוברות?
שאלה זו הינה חשובה ביותר משום שאצל נשים מעוברות הסיטואציה שונה בתכלית. הטיפול באישה מעוברת במצב זה הינו קפדני ונוקשה הרבה יותר מזה שאמורה לקבל אישה שאיננה מעוברת ולא נמצא אצלה כל סימפטום של דלקת בדרכי השתן. למשל, כבר בראשית ההיריון נערכת בדיקה של תרבית שתן כחלק בלתי נפרד מן הבדיקות השגרתיות אשר אישה מעוברת חייבת לבצע. אם נמצא כי קיימת בקטריה כלשהי בתרבית השתן מן ההכרח להעניק לאישה המעוברת הזאת טיפול באמצעות אנטיביוטיקה אפילו אם לא התגלו כל תסמינים שיש בהם כדי ללמד שאירעה אינפקציה בדרכי השתן אצל אותה אישה. יתרה מזו, גם לאחר הטיפול האנטיביוטי צריך לערוך בדיקה חוזרת של תרבית שתן כדי להבטיח שיהיה ממצא שלילי לעניין הבקטריה האמורה לאחר השמדתה באמצעות התרופות האנטיביוטיות. זאת, מן הטעם הפשוט כי נשים מעוברות מועדות הרבה יותר מהרגיל ללקות בדלקות בדרכי השתן, וכאמור הן אפילו נחשבות לקבוצת סיכון לעניין זה. לפיכך, כל אישה מעוברת מתבקשת לערוך בדיקה של תרבית שתן, וכאמור, כל אימת שנמצא כי התגלתה בקטריה כלשהי בתרבית השתן, על האישה ליטול תרופות אנטיביוטיות גם אם לא התגלה אצלה שום סימפטום של דלקת בדרכי השתן. זאת, בצירוף מעקב קפדני כדי לוודא שכל בקטריה שנמצאה בתרבית השתן אכן הושמדה עקב הטיפול האנטיביוטי.
אם כן, כיצד מטפלים באישה מעוברת שאכן התגלו אצלה סימפטומים של דלקת בדרכי השתן?
אם אישה מעוברת צריכה לקבל טיפול אנטיביוטי גם בהיותה א-סימפטומטית, אישה מעוברת שהתגלו אצלה סימפטומי דלקת בדרכי השתן – על אחת כמה וכמה! כאמור, דלקת אקוטית בדרכי השתן אצל נקבות בהיריון יכולה להביא להגדלת החשש למשקל נמוך מדי של יילודים, ללידה מוקדמת (לידת פגים) ואפילו לסכן את חייהם של האישה והתינוק. לפיכך, כל אימת שמתגלה אינפקציה בדרכי השתן בצירוף סימפטום כלשהו של דלקת בדרכי השתן אצל אישה מעוברת, מן ההכרח להגיע בהקדם למרכז רפואי לצורך קבלת טיפול רפואי. הדבר נעשה במסגרת אשפוז דחוף שבו יעניקו לאישה המעוברת עירוי תוך-ורידי של אנטיביוטיקה קודם שיהיה עליה ליטול כדורי אנטיביוטיקה לתקופה של 14 יום לכל הפחות. מן הראוי להדגיש כי אנשי הצוות הרפואי אמונים על הענקת הטיפול האנטיביוטי במצבים אלו, ולכן חזקה עליהם כי יקפידו לתת לאישה המעוברת אך ורק תרופות אנטיביוטיות שהינן תרופות בדוקות וידועות כבטיחותיות ביותר בתקופת העיבור, ויש לנהוג בקפדנות לפי הוראותיהם. והכול – בהתעלם מכל ההנחיות הרפואיות שניתנו בעניין נטילתן של תרופות אנטיביוטיות בעיתות שגרה לפני תקופת העיבור.